על יוגה נשית ותרבות המערב (ולמה חשוב כל כך להקשיב לגוף)

הרבה פעמים שואלים אותי מהי יוגה נשית. גם אני שאלתי את זה פעם. אני מניחה שכמו עוד הרבה אחרים חשבתי שמדובר ביוגה רכה יותר. פעם גם אחזתי בגישה ביקורתית כלפי זרמי יוגה מערביים – זאת אומרת, כאלה שלא התפתחו בעבר הרחוק בבסיס האם (הודו) אלא בעידן שלנו, על ידי מורים בשר ודם (כלומר, כאלה שעדיין בחיים). שללתי מראש שיטות שנראו לי כמו "מישמש יוגי" שלכאורה חוטא למקור ועושה לו אדפטציה כדי שלאדם המערבי יהיה קל ונוח יותר על המזרון.

עם הזמן התחלתי להסתכל על זה מזווית אחרת: בעצם מי אמר שלעשות אדפטציה כדי לקרב את האדם המערבי ליוגה זה רע? אולי זוהי הדרך היחידה לגרום לו להתיישב על המזרון, כיוון שאחרת הוא עשוי להירתע? ובלהירתע אני מתכוונת בעיקר לאתגר האמיתי שקיים בתרגול היוגי.

כמו שאני רואה את זה, לנו המערביים בדרך כלל אין בעיה עם תרגול פיזי מאתגר. נהפוך הוא. ככול שהתרגול מאתגר יותר פיזית, ככה אנחנו יותר מרגישים ש"עשינו משהו". האתגר האמיתי נמצא דווקא בניסיון להשקיט את התודעה. וככול שקצב החיים שלנו מהיר יותר, זה נעשה מאתגר יותר לשבת על המזרון ובמשך כמה דקות להתרכז אך ורק בנשימה.

למעשה, זה האתגר האמיתי של רובנו – לעצור, לשהות. להתחבר למשך כמה דקות אל מצב תודעתי שבו ההכרה לא עוסקת במה שהיה או במה שיהיה אלא נמצאת ממש כאן, ברגע הזה. ואז, ברגע הזה פשוט לנשום.

לא פשוט בכלל, נכון? נכון😊

אבל איך כל זה קשור ליוגה הנשית? היוגה הנשית נוצרה יחסית לאחרונה על ידי מירה ארצי-פדן. השיטה התפתחה מתוך ההבנה שהיוגה הקלאסית נוצרה במקור על ידי גברים ועבור גברים. זו הסיבה שהרבה מהאסנות ביוגה הקלאסית מותאמות למבנה האגן הגברי ולא לאגן הנשי שהוא מעט רחב יותר. לכן היוגה הנשית שמה דגש על תרגול שמותאם לגוף הנשי ועל חיזוק רצפת האגן.

מעבר לזה, יש כמובן את עניין ההקשבה לגוף. לפעמים כשאני הולכת לשיעורי יוגה מזרמים אחרים, אני נתקלת במורים/ות שחותרים לכך שכל הכיתה תתרגל בדיוק באותו האופן. שכולם ייראו אותו הדבר בתוך התנוחה. מי שלא מביא את הגוף שלו בדיוק בדיוק למה ש"אמור" להיות – הם יבואו אליו ויתקנו אותו. לפעמים זה הדבר הנכון לעשות, אבל לפעמים זה גורם נזק. הנזק הראשון הוא במובן הפיזי – הטיית כף הרגל הצדה במנח מסוים עבור אדם עם הולפוס (ההפך מפלטפוס) למשל, עשויה להיות הרסנית או פשוט לא נכונה.

הנזק השני הוא הנזק המנטלי/רגשי: מה לעשות, לא כולנו אותו הדבר. יש לנו גוף שונה, שרירים באורך אחר, טווח תנועה רחב במפרקים – וגם שונות מנטלית ורגשית. מה שנכון לאחד, לא נכון בהכרח לאחר/ת, ולפעמים פשוט לא נכון לנו ספציפית היום.

רוב ה'תאונות' בתרגול מתרחשות משום שלא הקשבנו לגוף שלנו שיודע מה נכון לו ומה לא. אחת הסיבות העיקריות לכך היא כנראה העובדה שלאורך החיים אף אחד לא מלמד אותנו לעשות את זה. סיבה נוספת היא שרובנו מנוהלים עדיין על ידי האגו שלנו שלא מוכן להישאר מאחור.

לכן, אחד הדברים הקשים יותר בתרגול הוא דווקא לא לעשות. חשבו כמה לא פשוט זה לראות את כולם/ן סביבך נכנסים לתנוחה מורכבת בעודך שוכבת על המזרון ומתרגלת נשימה. נדרשת כאן עבודה רבה של השתקת האגו.

אבל כשהגוף מבקש משהו – אפילו מנוחה – צריך להקשיב לו. כמובן שצריך להבחין בין ויתור עצמי לבין הקשבה לגוף, וגם זה דורש תרגול והרבה כנות. אבל מה שבטוח זה שאי אפשר ולא נכון שכולם יעשו בדיוק את אותו הדבר. זה פשוט לא עובד ככה. בטח לא כאשר כל אחד מגיע לתרגול עם רמת ניסיון וגמישות אחרות.

תרגול יוגה הוא כמובן הרבה מעבר לפיסי. הוא עובד במקביל על כמה רבדים בו זמנית (הפיסי, המנטלי, הרגשי והרוחני). השונות שלנו על המזרון מקבילה לשונות שלנו בכלל. בדיוק כפי שלכל אחד יש את הקצב והצרכים שלו. לכן אחד הדגשים המהותיים ביוגה הנשית הוא הקשבה לגוף.

היוגה הנשית לוקחת בחשבון את המחזוריות החודשית ואת ההורמונים שמשתנים יחד איתה. בזמן וסת למשל התרגול יהיה אחר מאשר בימי הביוץ (אז האסטרוגן נמצא בשיאו ומשדר לנו שאנחנו יכולות לכבוש את העולם) ומשאר ימות החודש. כמו כן, ישנה התאמה בתרגול לתקופת הפריון, גיל המעבר וכו'. מן הסתם, ההתאמות הללו קלות יותר לביצוע בשיעור פרטני מאשר בקבוצה, ועדיין – גם בקבוצה יש הרבה תשומת לב להתאמה.

וכדי לסיים עם מה שהתחלתי איתו, היוגה הנשית לא בהכרח רכה יותר. מה שכן, היא מושתת על עיקרון ההקשבה הפנימית. אם מתרגלים מתוך הקשבה, הכל אפשרי ושום דבר לא מאיים. במיוחד כאשר אנחנו מבינים/ות שהגוף שלנו נפתח בהדרגה, וככול שנדע לתת לו את מה שהוא זקוק לו – כך הוא יבטח בנו יותר, יתמסר יותר ויגיע רחוק יותר, בקצב שנכון לו. לכן השיטה הזו מתואמת לכל גיל, תקופת חיים ורקע.